בלוג

זה כתוב בטוש אדום - יום הזיכרון

זה כתוב בטוש אדוםיום הזיכרון. חלפו שנתיים.נכנסת לכיתה שלי, ב' 2.קטנה, מזכירה קבועה שלי: "תכתבי על הלוח יום הזיכרון לחללי צהל, ויש באחת עשרה צפירה. אם הילדים ישאלו מה זה חללים, אני אסביר. זה היה כתוב אתמול מלא בטלוויזיה ואימא אמרה לי שחלל זה מי שמת."אני כותבת בטוש אדום.מתחיל היום. שמה לנו ברדיו של הכיתה שירים של רשת ג'. אישית אני מתחברת לתוגה. זה מרטיט לי את הלב ופותח את הנשמה.כל החולצות הלבנות כבר בכיתה, והמזכירה הקטנה לוחשת לי: "אפשר עכשיו?", "כן, בטח אפשר."היא נעמדת לידי זקופה: "חללי צה"ל זה כל החיילים שמתו בשביל שאנחנו נחגוג את חג העצמאות ושתהיה לנו מדינה."קטנה אחרת, היום עם צמה מוקפדת: "דוד שלי מת", ומתולתל שחרחר מוסיף: "גם אח של אבא."ושתיקה...המפקח שלי הפיצפון, שלא נותן להעביר שעורים לא מתוכננים: "אתמול כבר עבדנו בחוברת על הדגל והסמל והעלה של זית והמנורה. גם בגן, גם שהיינו בכיתה א' ."וואי וואי, המפקח רומז לצורך בשינוי תכנית הלימודים."ילדים, למה היו ויש חללים?"רציני מתוק: "כי אנשים גדולים, חיילים מגיל שמונה עשרה עד ממש גדולים, יורים ומזה מתים, מלא מתים." וזאת שתמיד תגיד משהו: "אח"כ זה יום העצמאות. בזכות אלו שמתו יש לנו מדינה. ואז שמחים."ככה גם אני דיברתי כשהייתי בגילם. אותם מערכי שיעור, דגל, סמל, המנון, סיפור עצוב ליום הזיכרון. מגש הכסף, דמעה, סיפור שמח ליום העצמאות, דמעה, פלאפל, במת בידור, פטישים, זיקוקים, מנגל וסוגרים ת'בסטה. שנה אחר שנה, ועוד חללים, ועוד מלחמה."ילדים, מי נלחם? "ממושקפת עדינה: "חיילים.""למה נלחמים? "מתוק בלונדיני: "כי מזלזלים, כי אין כבוד."וואללה חזק. אני מופתעת. כותבת על הלוח: ז ל ז ו ל -ו - ח ו ס ר כ ב ו ד.גלויית לב עם נמשים: "זה קורה לאחותי ולי, היא מזלזלת בי ואני גם, ואין כבוד."מצטיינת: "זלזול זה בגלל שאין סובלנות. סובלנות זה לקבל דעה של מישו אחר, גם אם היא לא כמו שלך. למדנו את זה בסיפור, ת'מילה הזאת."המנומשת: "כן, ככה זה אצלנו, היא גדולה, מזלזלת בי ואין לה ת'סובלנות."המפקח שלי פונה אליה (לקח לי ת'תפקיד החצוף): "תסבירי? "והיא: "אנ'לא מסבירה עכשיו, אני יודעת שגם אימא אמרה שאנחנו צריכות להפסיק כל הזמן עם זה, כי אם נמשיך כשנהייה גדולות לא נוכל להיות בקשר."אני במורתיות מתבקשת: "ילדים, יכול להיות שמלחמה מתחילה כשקטנים?"קטנה, עם עיניים עצובות כאלו (גם כשהיא שמחה): "כן, יש מלחמה בלי שיורים... בין ילדים."הברבית: "כשאין הקשבה מתחילה מלחמה."(מאיפה היא הביאה את זה עכשיו?)אני, דופק לי כבר הלב : "איפה עוד זה קורה, חוץ מבין אחים? "המפקח שלובש חולצת בד לבנה בלי סמל על חולצת בית הספר (נראה לי שהוא מאשר לי ת'שיעור): "הרבה הרבה בכדורגל, שם כל הזמן זה כרטיס אדום- מלחמה.""איפה עוד מתוקים?"שתיקה.לא, לא, לשיעור כזה אני לא נותנת להיתקע. נו, שמישהו כבר יושיע...טוב אל תלחצי עכשיו, תאפשרי לה לשתיקה לרטוט, פני לה מקום.הם רציניים היום הדרדסים, ועוד בלבן.קטן, עם שן שעוד שנייה תיפול: "הכי הרבה זה בחדשות (מסתכל לצדדים), אני יכול עם הקלפים?"ההיא שיושבת לידו לוקחת את המתקן שעליו תלויים הקלפים עם שמות הצרכים ושמה על השולחן שלו. "לא, שימי על השולחן העגול שכולם יראו.", והוא ממשיך: "בחדשות, תמיד שיושבים אנשים ליד שולחן עגול כזה, אימא צועקת תנמיכו ת'זבל הזה... אז רציתי ת'קלפים להגיד מה א י ן שם... (יורה בצרור) אין כבוד, אין הקשבה, אין התייחסות וגם הקלף של התמיכה והעידוד אפשר, גם זה אין.. ו...( תקשיבו טוב) ואין הקשבה עם העיניים, זה רק בכאילו, בגלל שהם יושבים במעגל הם חייבים כאילו להסתכל אחד על השני. אבל זה לא הקשבה בכלל, סתם עיניים, בלי הקשבה."אמרתי לכם שאלוהים נכנס כשנותנים לו מקום להיכנס.זמן עיכול.ילדה, שהרגע חזרה מהשקיית העציצים במרפסת, בחולצה הלבנה מוכתמת בבוץ (אמא שלה הולכת להרוג אותי): "שמעתי את כל השיחה מבחוץ. זה לא רק בחדשות, זה גם בתכניות שלנו, בסדרות בערוץ הילדים, מדברים לא בכבוד, מקללים, וצועקים מלא."המפקחון שוב פונה אליה: "אז גם שם תכף תגידי לי זה מלחמה?"היא לא עונה, מסתכלת עלי, שאני כבר אתמודד עם הפיקוח.בכיתה נמצאת איתי סבתא מתנדבת. העדה היחידה שלי לקסם שמתרחש. שתינו בלבן ושתינו קצת בשוק.אני אומרת: "כשהיינו קטנות, וזה היה ממש מזמן, לא היה ערוץ הילדים, היה רק ערוץ אחד עם תכניות כמו הבית של פיסטוק, שכונת חיים, בלי סודות, HERE WE ARE - תכנית באנגלית, קישקשתא, דני ודינה הולכים בדרכים... ואת הצבעים היינו צריכים לדמיין כי התמונה הייתה בשחור לבן..."הגננית הקטנה עם הבוץ ממשיכה, מתעלמת ממני ומפרץ הנוסטלגיה: "השבוע לימדת אותנו על המילים ער ורע, ואמרת שרע זה הראשי תיבות *רק עצמי*, אז יש תכנית אחת עם ילדה שכל הזמן חושבת רק על עצמה, ועושה כל מיני דברים בלי להתחשב באף אחד. גם יש ילדות שאני מכירה, שרוצות להיות כמו השחקנית הזאת והן מחקות אותה."הקטן גדול (היום כמו כולם בלבן, בלי חולצה של בארסה) מחזק: "נו, זה בדיוק כמו האגו בכדורגל, אגואיסט זה רק עצמי, זה רע."רציני מתוק שהרגע סיים ספינת נייר משוכללת: "לי אימא לא נותנת לראות תכניות כאלה בכלל. היא אומרת שמה שקורה זה שלומדים מזה ורוצים להיות כמו מי שבטלוויזיה וזה מלא אלימות. אבל אח שלי הגדול מתעצבן מזה."המפקח הקטן מסכם: "יש מלחמות בלי שיורים, גם בגדולים וגם בקטנים."שחרחורת יפה שאוהבת לרקוד: "לי נותנים לראות מה שבא לי. אין להם זמן כל הזמן לבדוק, ואני רואה גם תכניות של אחותי עם נישוקים של גדולים."המפקח: "מה את עושה צחוק? היום יום הזיכרון."דממה.מדלת צדדית נכנסת אלינו מורה שחלפה במסדרון, כזאת מהחבורה שלנו, הרגישים. קולטת את השקט: "היי מה קורה פה?"המתולתלת עונה: "זה שיעור על מלחמות ומתי זה מתחיל."המורה נעצרת ובקול הנעים נעים הזה שלה (היא מהזן המהפנט) אומרת: "כשיש לי בלב שלום פנימי עם עצמי (ככה שמה יד על החזה) ואני לא מוותרת עליו, אז אני אוכל לעשות שלום עם אחרים. הכל זה השתקפות, כמו שמסתכלים במראה...כשכאני כועסת, כועסים עלי בחזרה. כשאני בטוב, כולם נראים לי יותר טובים, זו דעתי ילדים." ויוצאת.אני מחזקת: "זה בדיוק מה שהיה כשכעסתי על... (השם שמור במערכת) ואחר כך התנצלתי ושיתפתי אתכם שהיה לי בוקר קשה ובאתי עם כעס בלב מהבית וזה יצא עליו." (צץ לי רעיון לשיעור על השלכות, אבל לא עכשיו).אחר אומר: "לי זה קורה מלא... אחרי זה מתחרטים ויש הרגשה רעה."אני נוחתת למציאות: "ילדים, הטקס ! נסחפנו ואנחנו מאחרים."המפקח פונה סביבו: "זוכרים ? לא מוחאים כפיים ולא צוחקים."..קטן ביישן, שממעט להשתתף, סיפר לי אחרי הטקס, בדרך מהאולם: "פזית, הייתה מלחמה ו*רק עצמי* בטקס, ראיתי. שניים מהשורה שלפני התיישבו על הברכיים, לפניהם היו שניים שעמדו על הכיסאות, ומישהו, אני לא רוצה להגיד ת'שם, דחף אחד לפניו שעל הברכיים, והוא קיבל מכה בסנטר מהכיסא שלפניו, וזה שעמד גם נפל. כולם ראו את זה אבל אני הכי, כי הייתי מאחורה. הם היו ב- *רק עצמי* ,לא חשבו שאם הם יעמדו אז לא יראו מאחורה, הם לא היו בהתחשבות... אבל גם זה שדחף, הוא יכל פשוט לבקש, למה לדחוף?"שאלתי אותו אם הוא מוכן לשתף את כולם, כי זה מאד חשוב בעיניי להיות ער ל-ר-ע, ל-רק עצמי הזה. הוא אמר: "לא, את ! "ניסיתי מילה במילה.הגננית עם חולצת הבוץ: "אולי לזה שדחף, רע לו בפנים? אולי הוא לא בשלום עם עצמו..."איך דופק לי הלב, ואני לעצמי אומרת שהמתוקים נתנו לי היום יום זיכרון. הם הזכירו לי וזה כואב, וזה עמוק. אז אני כותבת בטוש אדום: רק כשיהיה לי שלום בתוכי, עם עצמי, יתחיל יום העצמאות האמתי שלי.​

על זה הוצאנו 2000 ש"ח ??

תגידי, על זה הוצאנו 2000 ש"ח ?."איך בבית?" אני שואלת אותם, "הוא בטח נלחם בכם כשאתם מנסים להסביר לו כמה חשוב לקרוא ולתרגל, נכון? "הם מגחכים. צחוק כואב של תסכול מתמשך."הפקדתי את הילד בידי המורה בכתה א'." הוא אומר, "סמכתי על המערכת. בתחילת השנה הסבירו לנו על שיטת הקריאה שביה"ס בחר ללמד לפיה, עם דגש על הצד השמיעתי. סיפרו על פירוק והרכבה מחדש של המילה ועוד עניינים שכאלה, (פונה לאשתו) את זוכרת שהתלהבנו ? אבל מה לעשות, חודשים עוברים והילד לא קורא."הוא שולף ערימת דפי אבחון ואני רואה שסומן במארקר צהוב במקומות רבים: "נמצא ברמת תפקוד בלתי תקינה ביחס לנורמה הנדרשת מבני גילו."אשתו יושבת מולי בחליפת מכנסיים ונראית לי מעוננת: "מה שהיה למחנכת שלו לומר לנו זה- הוא בפער גדול מהתלמידים האחרים, אתם חייבים לקחת אותו לאבחון, חבל שיחמם את הכיסא ויצבור תסכולים, כואב לי עליו. אני עושה כל מה שאני יכולה, אבל עם 35 ילדים, האבחון ממש יעזור לנו לדייק את הקושי. כדאי שתזרזו את זה, עדיף באופן פרטי כדי שיהיו לנו ממצאים כמה שיותר מהר והוא יקבל את מה שמגיע לו. (היא נאנחת) תשמעי פזית, ביה"ס אומר שכל עוד אין אבחון, אסור לו להוציא אותו לקבוצות קטנות ולא לתת לו מורה משלבת. אז הוצאנו 2000 ש"ח וקיבלנו את ה...הספר הזה."הוא ממשיך את הציניות שבקולה ואני מבחינה בזעם כבוש בקולו תוך שהוא מדפדף: "תראי את כל הניסוחים האקדמיים והציטוטים פה. *אחסון ייצוגים פונולוגיים בזיכרון הסמנטי...* (הוא ממשיך לדקלם בנימה אירונית) *שימוש מרובה בהצגת שאלות לתלמיד אודות החומר הנלמד, תוך דגש על מידע גלוי בטקסט*, (מפנה אלי מבט נוקב) תקשיבי, דווקא בתור בוגר טכניון שיודע קצת מה זה מדע, מטריפה אותי היומרנות להיראות מדעי. האמת, חשבתי לחזור למחנכת שלו ולהגיד לה- את המורה? לימדו אותך ללמד ? הכשירו אותך מה עושים עם מי ששיטה א' לא עובדת אתו? אולי לעבור לשיטה ב'? נו אז כתוב פה שהוא *אימפולסיבי עם קושי במיקוד האזנה ובהבנת שאלות*, ומודגש שהוא עונה תשובות שאינן קשורות לנושא הנלמד ונאמר שהוא *מאד רגיש לסביבה ולילדים* ועוד ועוד. בתור המחנכת שלו, את לא רואה שביה"ס מלחיץ אותו? את לא חושבת שזה תורם קצת לבעיות וללקויות שלו, אם לא יוצר אותן? (שוב גיחוך מר) האמת, אני לא יודע אם הוא יותר לקוי למידה או שהיא יותר לקוית הוראה.""רגע, וההמלצות? " היא נכנסת לדבריו ובעיניים הבהירות שלה מהבהב אותו כאב שראיתי בכל כך הרבה עיניים: "מציעים להושיב אותו קרוב יותר למורה עם קשר עין, לתת לו עוד חצי שעה במבחן... ביג דיל, זה באמת מה שיגרום לו לקרוא? בסוף החלטתי לא לנסות להקשות עליה, בכל מקרה מורים שונאים הורים שמתערבים בעבודה שלהם.""הלו, הלימונדה מתחממת." אני אומרת, "תשתו קצת וקחו אוויר."היא פונה אליו: אתה זוכר שהם קראו לנו לראות את ה-תח"י- הזה? כדי לא לשכוח למדתי את ראשי התיבות: תכנית חינוכית ייחודית. כזאת עם היעדים והסטנדרטים. צחקתי כדי לא לבכות כי זה הזכיר לי את מפעל הייצור שלכם עם לוח המטרות ודרכי ההערכה ובקרת האיכות וכל זה. איך תכנית כזאת יכולה להיות חינוך יחידני לא הבנתי."הוא מרצין: "אני רוצה שתראי לה מה גיליתי שם בטופס. נו תוציאי, תראי לה."הלב שלי מתכווץ. בראש הטופס לאורך כל הדפים מופיע שם זר כשבתוך הטבלאות משובץ השם הנכון של הילד שלהם. "זה יחידני זה?" הוא מסנן בין שיניו. "עשו העתק-הדבק.""אני חייב להגיד לך עוד משהו, (הוא ממשיך לדפדף מולי בדפי האבחון)כל הניסוחים המקצועיים הפדגוגיים המרשימים האלה מעניינים אולי כמה חוקרים באקדמיה אבל רק מטשטשים אותנו ההורים. אנחנו הרי מייחלים לתרופה שתעבוד. מדובר בילד שלנו. למה צריך להעמיס עלינו את פירוט ההרכב הכימי של האנטיביוטיקה? אמרתי לאשתי, את יודעת למה זה גורם? ובמיוחד להורים אחרים שלא זכו כמונו להשכלה גבוהה? זה עושה את הכל כל כך מסובך. זה גורם לנו להרגיש קטנים ובורים ומטומטמים. זה מטפח צייתנות ותלות. אני לא חובב קונספירציות אבל למרות שכל מאבחנת יכולה להיות נפלאה ובעלת רצון טוב בפני עצמה, כל העסק לא מריח טוב. אני יודע שהורים בעלי אמצעים, בעיקר לפני בגרויות, קונים זכאות להקלות ומיעוטי היכולת נשארים עם הציונים הגרועים, מה שלא נותן להם להתרומם. פעם הורים התביישו שהילד שלהם "עצלן", היום לא אכפת להם לרמות, העיקר שלילד יהיה נוח עם ציונים סבירים. תקשיבי, מישהו צריך לצעוק כמו בבגדי המלך החדשים, המלך עירום !""אני אוהבת כל כך את הסיפור הזה של הנס כריסטיאן אנדרסן." אני מתוודה, "ואת הברווזון המכוער. הילדים מתים על סיפורים שנותנים תקווה ואומץ."הוא מתגלה לי כבחור שיטתי, לא מסוגל עדיין להתנתק מדפי האבחונים: "איך ביה"ס ייתן לילד שלנו תקוה ואומץ כשכותבים כאן בכל תחומי הבדיקה שלו בקריאה- לא תקין, לא תקין, לא תקין... כשהיא ראתה את זה היא התחילה לבכות (הוא פונה אליה והיא מהנהנת), אמרתי לה- מה את בוכה? זה כל כך פשוט. הוא לא קורא!!!! אז מה את רוצה שיכתבו בכל הסעיפים האלה? תראי איזה פירוט מייגע שמחרפן את השכל באצטלה של מדעיות."אני שותקת. מה יש להגיד?הוא לא מרפה: "2000 שקל. את בטח מכירה את תעשיית האבחונים הזאת שנותנת פרנסה טובה למכונים פרטיים ולאנשי מקצוע שאגב מבחינתם, אני בטוח, משתדלים לספק עבודה מקצועית בהתאם למה שהם למדו בלימודי האבחון. אבל הכל למען מה? אני לא מאשים אותם אבל ממה שראיתי באינטרנט עוד לא גילו את הסיבות האמתיות לליקויי למידה ואולי האופן שבו סבא של סבא שלי באירופה למד תורה ב"חיידר" לא היה פחות טוב מכל השיטות החדשניות כביכול... אז מבחינתי מחנכת אמורה להיות כמו רופאת משפחה טובה, ראש גדול, כזאת שלא יהיה לה נעים למהר לשלוח את הילד לרופאים המקצועיים וככה להיפטר מהאחריות למצוא לו פתרונות ספציפיים.בטח יש גם כמה ילדים שהאבחון מגלה משהו ספציפי שאי אפשר היה לנחש אותו ואולי זה נותן פתח לעשייה משמעותית אבל אני משוכנע שזה היוצא מן הכלל. אני יודע שמה שמעניין את שר החינוך, את פקידי המערכת והמנהלות וראשי העיריות, זה בתי ספר עם ממוצע ציונים גבוה, כאלה שימשכו אוכלוסיות שישלמו ארנונות יותר גבוהות ויביאו פרס חינוך. מבחינתם רצוי להעיף את התלמידים הבעייתיים שלא יקלקלו להם את הממוצע. זה הכול פוליטיקה.". היא מחזירה אותו לקרקע: "בוא נעזוב רגע את הבעיות של מדינת ישראל אוקי? תגידי לי את פזית, בשורה התחתונה, למען מה שילמנו ורצנו ולא עצמנו עין מדאגה, אם אחרי כל אבחונים וההמלצות האלה אומרים לנו -אין ברירה אתם חייבים לעבוד אתו יותר בבית כי מה שהסל בביה"ס יכול להציע לו, לצערם לא מספיק לו וחשוב שנדע שהוא לא משתף פעולה בקבוצה הקטנה. אמרו שינסו להחליף שיטת קריאה בכיתה קטנה ושהוא יהיה זכאי להקראה במבחנים. ואת יודעת מה, הוא כבר בכה שזה מביך אותו שמקריאים לו בצד את השאלות."משהו בי מתעורר : "אתם יודעים, לא בכל יום באים אלי הורים שמשקיעים כמוכם בניסיון להבין את שורשי הבעיות במערכת. יש ילדים עם בעיות של ויסות חושי והמורות לא הוכשרו בנושא הזה. יש כאלה שדחיסות התלמידים בכיתה והרעש או פחד מהמורה או מילד בריון לא ייתן להם ללמוד. תזונה לקויה, חוסר שינה, מריבות בבית, טראומות רגשיות, מורה לחוצה מהמנהלת או מבעלה, לך תדע, יש אלפי משתנים שהאבחון לא נוגע בהם. אז בואו נתחיל מהמקום הכי פשוט. אתם יכולים לנסות להגיד לי מה בעצם הייתם רוצים מביה"ס? ומה הייתם רוצים ממני?"עכשיו העיניים שלו נוצצות: "חשבתי על זה הרבה. את יודעת מה אני הייתי רוצה? ערכים. ע-ר-כ-י-ם ! ""ומה זה אומר?" אני שואלת."למשל שהילד שלי יראה ערך במאמץ. תשמעי, אני גדלתי במשפחה בלי אמצעים ובכל זאת הגעתי לאן שהגעתי בעשר אצבעות. גם היום אני עובד שעות ארוכות וכואב לי שאני לא נמצא אתו מספיק שעות אבל אני רוצה לחזק בו את האמונה בעצמו, ביכולות שלו. אני רוצה שביה"ס יעזור לו לבנות ביטחון שהוא יכול להיות יותר חכם ויותר יצירתי. אני לא חושב שהעברה לכיתה קטנה של נזקקים באמת תעזור לו בזה. מה עוד אני רוצה? שתצמח בו ודאות שאפשרי לו להצליח יותר ולהיות מאושר יותר כתוצאה מהשקעה והשתדלות ולא כתוצאה מוויתור ופטורים והנחות והקלות.""המסר הזה, ששווה להתאמץ ולא לוותר כל כך מהר, יעבור רק כשהוא יבין למען מה כדאי לו להשקיע ולהשתדל." היא אומרת. "אנחנו עושים כמיטב יכולתנו וזה לא פשוט להסביר לילד למה שווה לו להתאמץ. נדמה לי שיהיה לו יותר קל דווקא לשמוע את זה ממך פזית. אני יודעת שילדים מחפשים מתוק. הם לא מבוגרים שמבינים ששווה לקחת תרופה גם כשהיא מרה. וממה שאת כותבת אני מבינה שהתמחית באמנות ההמתקה." היא צוחקת.מוצאת חן בעיניי ההגדרה הזאת. "אני מאד מאמינה בהומור ובקלילות ובזרימה." אני מאשרת, "אגב באופן אישי גם לי בדרך כלל אין באמת צורך באבחונים האלה שהבאתם. העיקר בשבילי זה הקשר עם האוצר שלכם. ההשקעה שלי היא תמיד ביחסים בינינו. כשהילד ירגיש שנורא אכפת למורה שלו, או לכם, לראות איך הוא רואה את הדברים, מה מבחינתו מפריע לו לקרוא למשל, בלי לנסות לתקן אותו מבחוץ, משם הכל יקרה""תמשיכי." הוא אומר. זה מה שאנחנו רוצים לשמוע.""אין לי עוד הרבה מה להגיד." אני מתנצלת, "מניסיוני כשילד מרגיש שהמורה סקרנית לא רק ללמוד אותו וללמוד אתו אלא ללמוד ממנו, משהו חשוב קורה. אני רוצה להפוך אותו ליועץ ולמאבחן ולמציע פתרונות לבעיות שמעסיקות אותו, ככה הוא ילמד לסמוך על עצמו וזה ערך הביטחון העצמי שדיברת עליו. ילדים הם ספוג של כישלונות כמו של הצלחות. ילד יכול להגיד לעצמו אם נכשלתי בזה ונכשלתי בזה, זה אומר שאני כישלון ולהוכחה האבחונים, התעודות, הציונים, הנזיפות, ההטפות וכל הלחצים. אנחנו רוצים רצף של חוויות שמתוכן הוא יוכל להגיד לעצמו -וואלה, הצלחתי בזה והצלחתי בזה וזה אומר שאני מוצלח ויכול. שייבנה בו דימוי עצמי של מסוגלות. לכן לא הייתי רוצה שהילד שלי יפחד מכישלונות או שיהיה מודאג ממה שחושבים עליו ואיך הוא מאובחן. אז שלא יפחד לשאול שאלות "טפשיות" רק כדי לא להיראות מטומטם."במקום שלי משתררת שתיקה. עכשיו שניהם שותים את הלימונדה. קוביות הקרח נמסו כבר מזמן."סליחה שאני נואמת לכם על המשנה החינוכית שלי אבל הייתי מקווה שהוא יחפש בעיות שמקדמות אותו ולא בעיות שמשאירות אותו באזור הנוחות שלו."המאוורר מסתובב.אני ממשיכה: "אתה לא יודע כמה שמחת אותי שדיברת על ערכים. אתה יודע מה אני רוצה? שכשמורה שלו מפעילה למשל אמצעי משמעת, עונשים וכו' שתעצור ותשאל את עצמה, רגע, מה עשיתי עכשיו ? עודדתי בזה יושר או הסתרה ותחמנות. השקיתי את פרחי הסליחה והאהבה או את קוצי השנאה והרצון לנקום? אז מה אתם חושבים אעשה אתו, עם הילד שלכם? נבדוק ביחד, תמיד ביחד. למשל אם חיזקנו את ערך ההתמדה והחריצות או שמא חלילה את כישרון ההתחמקות והחפיפניקיות? ילדים קולטים אם הם מכבידים עלינו או מועילים לנו. על כל צעד ושעל אני רואה שהם נהיים מאושרים כשהם קולטים שהם תורמים, שהם טובים באיזה עניין. אני תמיד מבקשת אותם שילמדו אותי לשחק במשהו שהם אוהבים."היא מסתכלת על השעון ופונה אליו: "לא הספקתי להגיד לך איך שמחתי כשראיתי אתכם צופים במשחק מול מנצ'סטר, ואתה ירון אמרת לו: תראה את מסי. בטח שהוא נולד עם כישרון גדול לכדורגל אבל אני בטוח שמאז שהוא היה ילד, הוא לא מפסיק לעשות תרגילים ולהתאמץ להשתפר והוא לא מוותר על אף אימון."הוא מחייך אליה: "אורי הבין את זה לגמרי. הוא בעצמו אמר לי שכל שחקן צריך מאמן טוב שיבנה ביחד אתו תכנית אימונים. כנראה שמע את זה מאיזה פרשן ספורט.""תודה על ההכוונה" אני אומרת. "אתם יודעים מה נעשה במפגש הראשון? אני אבדוק אתו אם הוא מוכן לבנות יחד אתי תכנית אימונים לילדים שרוצים ללמוד לקרוא, או לבשל, או...מה שהוא יציע."​

חכמת ילדים שלא רוצים לבחור

 "מחר אנ'לא הולך לבית ספר. אני חייב לנוח."הצהרת עצמאות של בן 12 אחרי טיול שנתי בין יומיים."סבבה, תנוח.".שעה אח"כ- וואצאפ כיתתי. הנה זה מגיע, מהר משציפיתי. אם אחת שואלת: "מישהי מתכוונת לא לשלוח את הילד מחר לבית ספר?"אני באה לכתוב "אני." ואז מטח של אימהות מלאות בטחון: "מה פתאום? הוא ילך ועוד איך ילך, אני לא נותנת לו להישאר.", "הם אחרי שבועיים וחצי של חופש פסח? בשום פנים ואופן, זה יום לימודים רגיל.", "לומדים על יום השואה."אם נוספת מקלידה: "שלי אמר שאחרי טיול של יומיים, מלא לא באים. תוך שנייה הורדתי אותו מהרעיון." הצילה אותי אימא שכתבה: "מחנכת הכיתה השנייה אמרה שאחרי טיול שנתי הרבה לא באים."הבנתי שאני במיעוט, אבל נפתח פתח. אוקי, שלי נשאר אבל אני לא מגלה ברבים.רק בדיעבד כשאני נזכרת בכיווץ הקטנצ'יק הזה, שכל כך מהר מדלגים עליו, אני מודה לגוף שלי שנותן לי ההזדמנות להתמודד: מה הקטע שלך? מה מנע ממך לכתוב ולעמוד מאחורי ההחלטה שלך?בוקר.אני משתפת את המתבגר הקטן בתכתובת מאתמול.הוא: "אה, שוב חופרות?" "כן, אתה יודע רוב הילדים הולכים היום. נראה לי שאתה היחיד שנשאר.""סבבה. כייף לי.(גולל את ההתכתבות בצ'אט), כן, כל אחת רוצה שכנוע מאימא אחרת, אף אחת לא בטוחה במה שהיא עושה. (עיניים גדולות עלי), את בטוחה?""אני סתם משתפת אותך.""אמא תגידי, את רוצה שאני אלך לבית ספר?""לא, מה פתאום. אתה החלטת, סבבה.""את יודעת, נשמע לי שהיית רוצה שעוד אימהות לא ישלחו את הילדים שלהם, זה היה עושה לך הרגשה יותר טובה.""אה..., אתה יודע מה... יכול להיות שכן....ו...די מבאס שצריך חיזוקים של הרוב. אבל... לא. דווקא עכשיו אני ממש שלמה עם זה שאתה נשאר, חוץ מזה ש... ש... בעצם, מה תעשה כ"כ הרבה שעות בבית? שוב תרבוץ מול הטלוויזיה? בבית ספר, חברים וזה... טוב, גם אני מתלבטת."רק עכשיו כשאני מעלה את הדברים על הכתב אני קולטת שכשאני בחשיפות הוא לומד חשיפות, וכשאני בהסתרה הוא לומד הסתרה."אני שונא שאת מתלבטת. זאת הסיבה שלפעמים אני אומר לך- תחליטי בשבילי. כי כשאני מתלבט זה משגע לי ת'שכל.""כן, אתה אומר לי את זה לא פעם. למה?""כי לבחור זה משהו מאוד לא קל, בטח לילד שכל הזמן משנה את דעתו.""לא רק לילד, אתה יודע... אז מה אתה אומר? טוב או לא טוב לתת בחירה לילדים ?""טוב שקודם כל אומרים לילדים מה זה בחירה וכמה זה מסובך ושואלים אחרי כל זה אם בכלל עוד בא להם לבחור, שיבינו מה זה.""וואוו, כמה חשוב מה שאמרת.""כן, אם אתה מחליט לגמרי מעצמך, אז אתה תבין שאחר כך אתה יכול גם להתחרט ולהצטער. וכשאת בוחרת בשבילי ואני לא מרוצה מהבחירה שלי אני אומר- את החלטת בשבילי, אז יש לי על מי לכעוס. (העיניים הירוקות שלו מהבהבות) החלטת היום להסכים שאני נח בבית נכון? ולא אכפת לך מהחפירה של כל האמהות, נכון? ולא אכפת לך שאולי אני אהיה הילד היחיד שלא יבוא נכון?"הוא מתקרב אלי ומסתכל לי ישר אל תוך הלב. שנינו צוחקים.הוא: "אה...זה כן אכפת לך ! טוב, אל תדאגי, מלא לא יבואו. פשוט לא נעים לאימהות שלהם לכתוב את זה בקבוצה, שלא יחשבו שהן אימהות שלא יודעות לחנך את הילדים שלהן. ואז יגידו- הוא לא התעורר, הוא לא הרגיש טוב. הם לא יגידו שהם החליטו בשבילו כמוך, את תגידי להן?""אתה רוצה שאגיד?""לא יודע.. אולי לא... כמה דיברנו על זה עכשיו.""כן, נתת לי הרבה חומר למחשבה. להסתכל פנימה ולשאול את עצמי שאלות ממש חשובות.""יש לי חכמה." הוא צוחק."חכמת זקנים?" אני שואלת."חכמת ילדים שלא רוצים לבחור." הוא אומר.Text

שקרים, גבולות ו.. פיפי גם

Edit Post Textשקרים, גבולות ו...פיפי גם..הודעת ס.מ.ס.: "אני רוצה שניפגש, היא חזרה להרטיב בלילה ושוב מתנהגת כמו תינוקת. זה כבר לא קרה שנתיים, אני לא מבין מה קרה לה, אפשר פגישה דחופה? גם יש התפתחויות עם העזרה בלימודים שהיא מקבלת. אצלך ראית משהו חריג? כתבי לי שנטפל בזה."אני רוצה לענות לו: הילדה שלך מרצה אותך וזה יוצא לה בפיפי...אבל אני עוצרת. מאיפה אני יודעת מאיפה בא הפיפי עכשיו?, בכל מקרה זה לא להסתמסויות.רק אתמול נפגשנו. אבא נכנס לשנייה רק שנדע שיש לה עבודה לעשות (כיתה ג') וכדאי שתעשה אותה איתי. זה ממש חשוב, כך אמר. ואני שמכירה אותה כבר כשנה, ציפיתי שכשייצא היא תגיד: פזית לא בא לי. ואז נדבר על זה ואז... אני לא יודעת מה. אבל היא הפתיעה והדאיגה אותי באותה נשימה כשאמרה לי: "בואי נלך למחשב, אני יעשה את מה שאבא אמר, גם ככה אני כבר עושה הרבה דברים שאני שונאת."טוב. אני מחזירה אותה לשטיח: "שבי שנייה לידי". והיא: "לא, לא פזית, אני רוצה להספיק ואז נראה את " נסיך מצריים" ונתכנן ת'הצגה שלנו, שיהיה לנו זמן.""רק תגידי לי מתוקה , מה עוד את עושה שאת שונאת?"היא: "את כבר יודעת שאמרו לאבא ואימא שייקחו מורה ממש רגילה שתלמד אותי את הקריאה, אז זה עם החוברות, והיא אמרה להם- אל תדאגו, אנחנו נשתלט על הקריאה והכתיבה צ'יק צ'אק , אצלי אין משחקים. שמעתי. וגם עוד לפני שהלכנו אליה אבא אמר- אצלה לומדים. אז אני הולכת, וכל פעם היא אומרת, איזה יופי את משתלטת על הקריאה. אני אפילו לא רוצה לזכור את השם שלה מרוב שאני לא רוצה ללכת אליה. אני עושה את זה בשביל אבא, הוא כזה דואג מהמצב שלי."אני מקשיבה רוב קשב ואז מתייחסת לעבודה שבית הספר שלה מבקש: "וואוו נושא "הישוב שלי"... אוקי, מעניין אותי הנושא הזה. בואי, אולי נגלה סרטונים על האנשים הראשונים בישוב ועל דברים שהיו, אותי זה מסקרן, ממש.""לא פזית, בלי סרטונים, רק נחפש משהו כתוב.""את בטוחה? ככה את רוצה לעשות את העבודה? בלי להבין? בלי ליהנות?""אני עושה כי צריך וזהו. ואחר כך נראה " נסיך מצרים". "אוקי , בחירה שלך. אני פה לידך. אם את זקוקה לי רק תגידי. אותי הנושא הזה מעניין (באמת) ומתאים לי שנהנה יחד מהלמידה הזו.""אותי לא פזית. תני לי לגמור עם זה?""אני יכולה רק להיות לידך? ולראות איך את גומרת עם זה? תתני לי ללמוד איך ילדים "גומרים עם זה"? ""בטח." מסתכלת אליי בעיניים החומות היפות שלה. "זה מהר, אל תדאגי. אפשר ת'תה עם העוגיות הקשות שטובלים ?""בכייף, אבל לא ליד המחשב.""אז רק תהיי לידי, טוב?"היא מעתיקה מהמחשב. "אני יעתיק יפה." היא אומרת. כותבת בכתב ברור ולא קוראת מילה. מעתיקה אות, אות. : "אני רק כותבת...""את רוצה שאני אקרא, או אולי את תקראי?", ככה אני."את יכולה לקרוא אם בא לך." היא אומרת, לא נראית לי מקשיבה בכלל, רק עסוקה בהעתקה טכנית בכתב יפה וברור."עכשיו אבא יעזוב אותי בשקט."אני בעמדת לומדת, חושבת, מקשיבה למה שנאמר ולמה שלא.היא: "זהו. נשאר זמן להצגה שלנו?""כן, עשר דקות."היא: "לא נספיק נסיך מצריים, אז בואי קופיקו, טוב?".עפות על קופיקו. צחוקים. "מתוקה בפעם הבאה זוכרת מה תכננו?""כן אני מציירת ונעשה ספר קומיקס. את תכתבי בסדר?""סבבה, ספר שלך ושלי. אני כותבת, את מאיירת. "היא: "וצריך גם לכתוב שאני הממציאה של השיחות, את רק כותבת.""טוב ממי, אני רק כותבת. את תבדקי אם אני טועה בכתיבה.""את לא טועה, אבל אני יבדוק סבבה?""לרצות אותי?""מה זה לרצות?" היא שואלת."לעשות בשבילי, כי אני רוצה ממך ולא כי את רוצה.""לא, אתך זה אף פעם לא ככה, עם אבא זה ככה רק."אבא מגיע."אבא 'סתכל, הספקתי הכול.""אני גאה בך." הוא אומר, גבה קומה ומרשים: "עשית כל מה שצריך, את כזאת ילדה טובה ואחראית." היא מסתובבת אלי: "אבא ,אפשר שנשאר עוד קצת לתה ולעוגיות היבשות?""לא מתוקה שלי." כך אני. "בפעם הבאה. יש לי עוד ילד. ותודה לך שתכננת את הזמנים היום וגם שבזכותך למדתי על הישוב שלכם ו..נהניתי."היא מדלגת החוצה..הפגישה הבאה. פגישת הורים. בלי הילדה.דפיקה בדלת. "הקדמנו בעשר דקות." הוא מודיע."בואו תכנסו."אשתו לצדו בג'ינס ובשתיקה."אני אתחיל מעובדות", ככה הוא. מהנדס.1. הילדה התחילה לקבל שיעורי הוראה מתקנת עם מורה שמחזיקה אותה קצר. אפילו מתחילים לראות התקדמות. 45 דקות מרוכזות. היא קשוחה אתה, לא מוותרת. אני מרוצה, היא אומרת שהיא עושה את זה בשבילי, אני רואה. ביננו, שלא לשמה בא לשמה. אין לי בעיה שהיא מרצה אותי, זה בסופו של דבר לטובתה. היא גם נהנית.2. בית הספר מגייס את כל הכוחות שלו לעזור לה להתגבר על הקריאה. הם נהדרים, היא עטופה. יוצאת המון לשיעורים לבד, או בקבוצה קטנה, אני מרוצה ממש.3. חשוב לי שתעזרי לנו לפתור את נושא ההרטבה והילדותיות. היא חזרה להרטיב בלילה ושוב מתנהגת כמו תינוקת, זה כבר לא קרה שנתיים, אני לא מבין מה קרה לה. את יכולה לעזור לה בזה, אני סומך עלייך.עיניה הכחולות של האם השותקת עצובות. גם אני שותקת. יש פעמים ששתיקה כזו מול אדם גורמת לו לחשוב על מה שיצא מפיו כרגע, ולומר לעצמו- שמישהו כבר יגיד משהו וייקח ממני את השתיקה. אבל כרגע בחדר, אין מי שיפרוק את המתח. מלחיץ להישאר ככה עם המילים תלויות באוויר. כן, אנשים פוחדים משקט בחוץ כי הוא מפגיש אותם עם כל הרעש שבפנים."מה?", ככה הוא. "אין לך מה להגיד?""עוד לא." ככה אני.האם משפילה מבט."אין לי בעיה שהיא מרצה אותי." הוא מפטיר. "אה...באמת, שלא לשמה בא לשמה."אני: "אתה יודע, ריצוי עלול להוביל לשנאה."הוא: "ממש לא, לא אצלנו."עכשיו היא אומרת בשקט: "ריצוי הופך למרד...אני רוצה להגיד משהו. הילדה עושה מה שבא לה. זורקת חפצים, צועקת עלינו, יכולה לבכות שעות כמו תינוקת." "אבל אחר כך היא נרגעת." הוא אומר. "היא גם לא זורקת דברים שבירים. ""ומה אתה עושה? " אני שואלת. "נותן לה להירגע, כבר למדתי שאסור לדבר עם ילד כשהוא כועס.""אנחנו לא יודעים לשים לה נכון גבולות ." היא אומרת, כמעט בלחש.האב: "אצלי יש כמה דברים שמאוד חשובים לי. שם אני שם גבולות, לא מרשה לה למשל לישון אצל חברות כי אני חושד שהן משפיעות עליה לרעה ואני לא אתן לזה לקרות. היא שאלה למה, אמרתי - כי אני אבא ואבא אמר, שתדע. וכשאני אומר אין מחשב, אז אין מחשב.""כן" אשתו אומרת, "אבל יש את הפעמים שהיא צועקת, זורקת, ושם אנחנו לא אומרים כלום.""אנחנו נותנים שזה יעבור", ככה הוא, " וזהו. זה פתרון מעולה, לא להתעמת אתה.""יש קשר?" אני שואלת.הוא: "מה זאת אומרת?"אני כותבת על דף ענק באותיות קידוש לבנה: כבוד וקשר.הוא: "יש לה כבוד אלי והקשר שלנו מצוין."היא: "לי אין כלים, אני אבודה."הוא: "פזית, הרגשתי לפני שבועיים שאת מלחיצה אותי כשאמרת שאנחנו צריכים להיפגש פה כל שבוע. אני איש עובד. נתת לי להרגיש שבלי זה, כל מה שאת משקיעה פה עם הילדה לא שווה.""אני יכולה להבין את הקושי שלך להתחייב וגם כמה תעשה הכל כדי שהיא תצליח.... אני רוצה להגיד משהו." ככה אני, "אמרת שהיא מרצה אותך ואין לך בעיה עם זה. תקשיב, איך שלא תסתכל על זה, אדם שמרצה שוב ושוב ושוב, עושה זאת בניגוד לרצונו, הופך להיות שונא, נקודה. ואתם יודעים מה, גם כשהוא מכחיש את זה בתוכו." (אני מופתעת מהנחרצות שלי)הוא לא משיב לי. אני שומעת את הגלגלים שלו.היא פונה אליו, כמעט אומרת משהו אבל חושקת את שפתיה.ואז יוצא ממני: "בואו נחשוב- לא איזה ילד אנחנו מכינים לחיים, אלא איזה הורה אנחנו מכינים. ילדה שלמדה יום יום לרצות את אבא מתוך פחד לאבד את אהבתו או בגלל איום אחר, ועוד להעמיד פנים שהכול בסדר, כלומר לשקר, איזו אימא היא תהפוך להיות?"עכשיו אני שומעת גם את הגלגלים שלה. אני ממשיכה: "ועוד משהו. קדושה. כל צעד נבחן בקדושה."המילה הזאת מהדהדת בין כתלי החדר. נפתחת הקשבה אחרת, אולי כי עוד מעט תיכנס השבת, אני מרגישה."אולי נקדיש, נקדיש תשומת לב עמוקה לשאלה הבאה ונברר האם מה שאנחנו עושים נמצא בתוך הקשר או מחוץ לקשר. נניח שהחלטת דויד לא לאפשר לה לישון אצל חברה וסיבותיך עמך. האם בדקת את הנושא עם הילדה ושוחחת אתה עליו? ועם אשתך? ואפילו לעצור במירוץ החיים והעבודה ולהקדיש זמן ללבך, לקשר בין חלקים בתוכך."הוא מביט בי בשאלה, מבלי לומר דבר."לשאול בינך לבינך: אולי מעבר לסיבות שנתתי לעצמי, כדי להרגיש צודק, יש עוד משהו? אולי, רק אולי, עשיתי מה שעשיתי גם כדי להרגיע את עצמי בעצם המחשבה שאני אבא טוב, כזה שמציב גבולות, כזה... חוסך שבטו שונא בנו? ואז שוב לחזור לקשר אתה, מה קורה שם בלבה של הילדה הקסומה שלך שאתה אומר לעצמך שאתה כל כך דואג לה ושאתה מביא אותה אלי כל שבוע?"אני לא מרגישה מהם כל הדף או רצון להתווכח או להצטדק. זה שקט שאין בו רעש. הם מאזינים בלב זקוף ולכן אני ממשיכה: "אני הייתי שואלת את עצמי אם אני אמיצה מספיק כדי לשתף את הילד שלי בשיח הפנימי שלי. האם אני נותנת לילד שלי דוגמה של אימא שפותחת חלון ללבה שלה, מתוך כבוד לקשר החיים, זאת אומרת בו זמנית לשנינו מבלי לבטל אף אחד. אני יודעת, צריך אומץ לחשוף בפניו התלבטות ודאגות שמונעות ממני מלהיענות לבקשות שלו."העיניים הכחולות שלה זוהרות. השחורות שלו מתרככות. הוא נשען, כבר לא על קצה הספה."אני מתחילה להבין למה את אומרת-קדושה." היא אומרת, "יש לנו עוד דקה?" "בטח.", כך אני, "גם אם אין, יש."היא מחייכת אלי: "ברגעי קדושה אין שעון." הוא מניח את ידו בעדינות על כתפה. פעם ראשונה במפגש הזה."פזית, במוצאי שבת הילדה אמרה לי -את לא אוהבת אותי כמו שאני אוהבת אותך. נשארתי בלי מילים. היה לי קשה מאד עם זה. מה היית מציעה לי להגיד?""קודם כל איך הרגשת?""לא יודעת, רע."אני מושיטה לה בלי אומר את הקלפים עם מילות הרגש.היא מוציאה אחד אחד, מניחה על מפת התחרה שלי ואומרת: "לחץ, מתח, חוסר אונים, פחד, אכזבה, תסכול, ייאוש...יש עוד... אה...אני רק רוצה להגיד שזה בגלל קנאה באחותה הקטנה.""את חושבת ככה נכון?""אני בטוחה.""עוד נקדיש לזה זמן ולב ומחשבה. תקשיבו שנייה, אנחנו צריכים לסיים. נדמה לי שעולים בשלושתנו הרבה הרבה דברים. אבל אם אתם שואלים אותי, כשמישהו בטוח שהוא כבר יודע עבורנו מה נכון ומה לא נכון, מבלי לבדוק אתנו מה עובר בתוכנו, זה מוחק אותנו. לעומת זאת תארי לעצמך שאת פותחת לילדה אשנב לעולמך, משמיעה לה דברי אמת - את יודעת ילדה שלי, כשאמרת שאת חושבת שאני אוהבת אותך פחות ממה שאת אוהבת אותי, לא הבנתי. זה כיווץ אותי... ואני צריכה את העזרה שלך כדי להבין. תגידי לי מתוקה, מה זה בשבילך אהבה? ואיך יודעים שמישהו באמת אוהב? תשאלי אותה באמת, כי אולי יצאו ממנה מתנות גדולות בשבילכם. אני לא יודעת מה ואיך היא תענה לך אבל זאת ההזדמנות לתת כבוד לקדושת החיים, לשיח, ומבלי למהר להשתיק את הפחדים שלה בעצות שמרגיעות את הפחדים שלך."שלהבת הנר שעל השולחן שלי מדברת.שבת שלום.

הילד שלא איפשר ל"תקן" אותו

הילד שלא איפשר ל"תקן" אותונכנס קטן כבן שבע. חולצה הפוכה עם תפרים בחוץ, קעקוע דרקון על גב היד. סורק את החדר בחשדנות: ״אין פה שולחן? אין פה כלום? ״.לא סיפרתי לו שהוצאתי אותו לכבודו מהחדר. יש חפצים שטעונים במשמעות כואבת שעלולה לסגור את לבו ולכן גם את שכלו.שבוע לפני כן התקשרה אלי האם המודאגת: ״אנחנו מיואשים, הוא מסיים כיתה א' ובחצי השנה האחרונה הלכנו להוראה מתקנת פעמיים בשבוע אבל הוא עדיין לא קורא, בקושי מתרכז. סיוט. המחנכת אמרה שהמצב הרגשי שלו לא טוב והוא אלים לאחרונה. הפסקנו עם ההוראה המתקנת והתחלנו ללכת לפסיכולוגית אבל זה תמיד עם בכי וצעקות. היא אומרת שזה ייקח זמן ושהוא לא משתף פעולה כל כך, כאילו שזאת הבעיה של הילד ולא בעצם שלה... ואני לא עומדת בזה. יש לי עוד שניים לגדל והכל סביבו. לקחנו אותו לאבחון פסיכודידקטי. אמרו שהוא צעיר רגשית ולא מצאו שום דבר אחר משמעותי, אבל אני בלחץ כי זה משפיע לו גם על הצד החברתי, אני מרגישה. ברגע של עצבים הוא אמר לי- כולם קוראים כבר ממש טוב... איך בא לי לבכות, את לא יודעת... ניסיתי להסתיר, להיראות חזקה, שלא יפחד לשתף אותי. אבל אין מה לעשות, הוא קולט שאני נלחצת כל פעם שאני רואה אותו חלש ועצוב. אני יודעת שהוא מנסה להסתיר את זה וכדי להרגיש חזק הוא התחיל להרביץ לאחותו וגם נהיה חוצפן. בעצם גם אני ככה, מנסה להיראות חזקה כשבעצם אני מרגישה ממש חסרת אונים. אני יודעת, הלכתי להדרכת הורים ואני גם בטיפול.".אני מקשיבה לה, מופתעת. לא בכל יום פוגשים אם שיודעת גם לעשות הפרדות, לראות את עצמה ולרצות לעשות "עבודה" פנימית.היא ממשיכה: "החליפו לו פעמיים שיטות קריאה ונתנו דו"ח שאומר שהצד הפונולוגי חזק יותר מהחזותי. נו מה עושים עם זה ?"הבטן שלי מתכווצת כי אני מכירה את הסבל הזה מקרוב קרוב. אני אומרת לה רק: "את אימא נדירה. עושה כ"כ הרבה, מנסה לטפל בכזאת מסירות ולא מוותרת, אני רואה.".האמת היא שאני אומרת את המילים הללו גם לעצמי, כי נלחץ אצלי וואחד כפתור. אני מכירה את המכבש הפנימי שלוחץ - נו, מתי כבר תשתני ? ומה כבר ייתן לך לקרוא עוד ספר לפיתוח "מודעות" ועוד סדנה להעצמה אישית. אני מדברת עם הילדה הקטנה, החלשה, האבודה שאני, זאת עם "העור השקוף" שזקוקה לסליחה, למחילה מעצמה. בעולם הזה ל"שורדים" יש עור של פיל. איפה אקנה עור של פיל? פילפילון גם טוב.אויש, התנתקתי לרגע. אני מתעוררת מהקול שלה: "טוב, לא בשביל לשפוך ת'לב שלי התקשרתי, אני דואגת לו, לא לי... סליחה, לא הייתי צריכה לבלבל לך ת'מוח על עצמי ועל מה שמלחיץ אותי, אני ממש לא בסדר בזמן האחרון."שנייה של הקשבה לפעימות הלב. קרן אור דקיקה של חמלה. אולי קודם כל על עצמי הקטנה, המתנתקת, השוקעת בבועת ההרהורים..אני מתעשתת: "היי מתוקה, בלי הלקאות עצמיות שומעת? אם תרצי ניפגש על כוס קפה רק בעניין הזה של האשמה עצמית ואיך הילדים מושפעים ממצבנו האנרגטי. יש לי כבר דוקטורט בזה... מה קורה?"היא: "יואו איך נפתחתי ככה? לא מתאים לי...(שתיקה. אני שומעת שהיא מתחילה לבכות) זה גם המון כסף, כל הדברים האלו, באמת. והקשר שלנו גרוע, גרוע ממש, שלו ושלי. זה לא היה ככה. נהייתי מורה שלו, לא אימא שלו, ובעלי אומר שאני משגעת אותו, כי איך שהוא שומע שאני מזכירה לימודים ובית ספר ושיעורי בית וקריאה, הוא נהייה עצבני... אני רוצה להחזיר לי את הילד שלי, אבל כל פעם מחדש זה משגע אותי שהוא לא מצליח ולא מתאמץ מספיק. סליחה שיצא לי ככה. זה לא קורה לי לידו. לידו אני חזקה...(אני מרגישה שהיא תופסת את עצמה) את גם בהוראה מתקנת נכון?״.לפני שאני עונה לה, עוברות בתוכי מחשבות במהירות הבזק: מי אני שאתקן? מה, פתחתי מוסך ? ואם כבר לתקן אז יש לי עוד המון תיקונים לתקן בעצמי במחילה מכבודי. בא לי לחבק אותה. כמה נפגעות סיר הלחץ של "המערכת" ושל החברה כולה, אני מכירה."את יודעת", אני עונה לה, "אני קוראת למה שאני עושה הוראה מקרבת, הוראה תומכת רגשית. אני מאמינה מאד ב*למידה מבוססת יחסים*. כשנותנים את התנאים הנכונים ומקשיבים לעומק, מקשיבים לילד, מקשיבים לקול החרישי שבתוכנו, ומשקיעים בקשר, יגיע גם התיקון בזמן שצריך. מתאים לך לשתף אותי קצת מה קורה אתו בבית?".״זה הילד השלישי. עם הראשונים לא היה כלום. היו ילדים ממש טובים. עכשיו כולנו בעצבים בבית. לזהות אותיות הוא מזהה, אבל כבר מהגן לא מצליח לחבר מהן מילים. מה כ"כ קשה לחבר מילים? זה מייאש. אני משתגעת...תקשיבי, הוא גם לא ממש מנסה. שונא לשבת ליד שולחן ורק מצייר לפעמים על הרצפה (היא שוב בוכה) תסכימי לראות אותו?״״יש לי רק בקשה אחת״, כך אני, ״נתחיל בכמה פגישות, ואם לא הולך, תחזרי לעשות מה שבא לך. אבל בבקשה שום עזרה נוספת בזמן הקרוב. תציעי לו חופש מעזרות . תחבקי אותו חזק ותביאי אותו. מה הוא אוהב לעשות המתוק שלך? במה הוא מרגיש טוב? מה משמח אותו? מה מדליק אותו?״היא שותקת דקה, חושבת, נבוכה משהו: ״לא עולה לי כלום... הוא שונא הכול בזמן האחרון. אפילו לכדורגל הוא בקושי הולך. הפסיק לבנות עם אבא שלו דאונים. רק מצייר הרבה ורואה טלוויזיה, רוב הזמן עצבני נורא ובזמן האחרון מרביץ. והוא היה ילד כזה טוב שלא פגע בזבוב.״ ושוב היא בוכה..טוב, מה עושים עם הילד שניסו עליו הכל? אני יודעת רק דבר אחד. השולחן המתקפל עם שני הכיסאות עפים מהחדר כשהוא יבוא. הרי בשבילו שולחן כזה שווה בית ספר, בית ספר שווה לחץ, פחד, חוסר אונים וכישלון. כל זה מתכון בדוק להולדת שנאה. מי כמוני יודעת..אחר הצהריים הגיעו. השאלה הראשונה שלו הייתה: "מה, אין שולחן? " שמחתי. אנחנו בכיוון נכון. האימא יפה-יפה, מאופרת טיפ טופ. ג'ינס, חולצה מחויטת ונעלי עקב. בוחנת, מהוססת: "אז שאלך? מתי לחזור?". היא כבר מיומנת בשרותי תיקון הילד שלה. מביאה-הולכת-חוזרת. "קחי לעצמך שעה של מנוחה. זמן איכות לפגישה עם עצמך"- כך אני..אני חולצת נעליים ורומזת לו. הוא קולט וחולץ את שלו. העמידה שלו משתנה על השטיח. אני מראה לו את המקום שלי. הוא סורק את החדר, כבר לא רגל אחת בחוץ. מסתובב סביבו, מעביר יד על הקלידים ועל הקסילופון, מכה קלה בשק האגרוף האדום המשתלשל מהתקרה, מציץ במשחקי הקופסה שעל הארונית הלבנה. "יש פה ריח טוב" הוא אומר.אני מראה לו את המבער עם ריח הלבנדר הטהור. עששית הנחושת מפיצה אור צהוב על הכורסאות הסגולות שלי.. על שולחן קטן עוגיות גרנולה ולימונדה קרה. משהו בו מתרכך. אני מראה לו כמה רהיטים שתיקנתי וצבעתי. הוא: "אני גם בונה. אני טוב בבניות. אבא אומר שיש לי ידיים טובות כמו שלו. בניתי איתו דאון." "וואו, מה אתה עוד אוהב לעשות?" אני שואלת. "כלום אני לא אוהב". "לעשות כלום אתה אוהב?" הוא צוחק. יש כימיה. "את לא תצליחי ללמד אותי לקרוא ולכתוב" הוא מפטיר בפסקנות. "ניסו לי מלא שיטות. וגם הייתי אצל פסיכו אחת" הוא צוחק. ואני צוחקת איתו: "אנחנו לא לומדים פה לקרוא ולכתוב. אנחנו עושים מה שנרגיש. יש כאן אורווה בקיבוץ. רוצה לראות?", "אני אוהב סוסים. בכיתה א' רכבתי". אור בעיניים. יאללה הולכים..קצת לפני שקיעה. ילד לתיקון עם מורה מתקנת במכנסים קצרים, בדרך לאורווה. הוא מבסוט, בא מהעיר. "יש כאן מלא דרך בלי כביש" הוא אומר. מצביע על כל מיני דברים ושואל מה זה ומה זה. שכח לגמרי מי אני ולמה בא. באורווה הוא ניגש מיוזמתו לאחראית ואומר לה שהוא טוב בלהבריש סוסים. הם משוחחים. מתי אתה פה שוב? בוא תעזור לי. הוא מסתכל עלי. ילד שבקושי מכיר אותי .זה בסדר שנבוא שוב? אני מחייכת והסוסה פרנצ'סקה מסתכלת בו בעיניים טובות ולועסת את גבעולי הקש הלחים לאיטה. .עברה שעה וחזרנו אלי הביתה. האימא היפה נכנסה: "נו, למדת משהו?" הוא מסתכל עלי באחוות שותפים לפשע: "למדתי ללכת לאורווה".בערב היא מתקשרת. מודאגת. מה עם הקריאה? שאלתי אם היא מוכנה לתת לנו צ'אנס. יש לנו קשר טוב. זה הדבר הכי חשוב. הכול יגיע, אני מבטיחה, הוא יקרא. הייתי בסרט של "לא קוראים" יותר מדיי פעמים בחיי..פעמיים בשבוע נתתי לו לצייר את המסלול לאורווה בצבעי עיפרון. מפת דרכים על בריסטול גדול. הוא ביקש טוש מארקר. פח זבל, שביל ישר, מימין מרפאה, שמאלה לחדר אוכל, ברוש, גדר, השביל מתעקל, פנס רחוב נוטה על צידו, השלט לברכת השחייה... הוא מצייר כמו צייר אמתי, מוחק, מדייק, רגוע, בשיא הריכוז.ואני רואה את עצמי בגילו מציירת על האספלט עם גחל של פחם, ועם אבן גיר שהיינו מוצאים ליד הבלוק. קלאס על הכביש וחיצים לבנים של סימני דרך. הרבה הרבה לפני "מחשב לכל ילד". כמה חושים הושארו בצד עם השנים..חודשיים אנחנו הולכים ומציירים מסלולים על מפת הדרכים שלנו. נוספו צבעי פנדה, המפה מובילה לעוד מקומות, הצטרפו האותיות והמילים לכל תמונה. המתוק קורא. כתבנו יחד סיפור על הציפור שלא ידעה לעוף עד שבא הקוסם עם האש הסגולה והביא לה זרעים של כוח ונוצות של שמחה ואז היא עפה וגם האכילה את הגוזלים. לא גיליתי לו שסיפור כזה נקרא סיפור מרפא. האם היפה שלו ספרה שהוא מבקש לקרוא אותו כל יום לפני השינה.הֵי צִיּוּנְיוּנֵי הַדֶּרֶךְ, אֲבָנִים לְבַנְבַּנּוֹת. טוֹב לָשׁוּט, תַּרְמִיל עַל שֶׁכֶם, אֵי בְּלִי אָן הַרְחֵק לִנְדֹּד.ועכשיו - עוף גוזל.Edit Post Text

...
...