עמוד הבית

אמנות ושמה תקשורת

ראיתי הופעה נפלאה או שמא עלי לומר התנגן באזני שיעור נפלא . נהניתי וגם שמחתי וגם בירכתי על האיש והחזון . האיש שישב על במה מוגבהת ואחז גיטרה בידו, מוכר לנו כזמר וכותב בלהקת הזמר היחידה שפועלת משנות השבעים ועד היום : "הכול עובר חביבי". יובל דור הפך למרצה מזמר והוא מן המובילים בארץ את מסר ה "תקשורת מקרבת" , הבלתי אלימה. הגעתי לראות את מופע ההרצאה "אמנות ושמה תקשורת". אמנות שמשלבת את כישוריו כזמר , תמלילן ובעל תואר ראשון בפסיכולוגיה ותואר שני בחינוך יצירתי ותרפיה בשילוב אמנויות.

פנים , ערב , כנס גננות

דור פותח בחיוך רציני : "אתן, שרואות יום יום בעיני הילדים את עולם התום , רואות גם שהוא אובד עם השנים. לאן? " מלמולי הסכמה מתפזרים באוויר והוא ממשיך: "קר לכן מדי? אני רואה שלחלק דווקא חם מדי. מה אתן מציעות?" נדמה שההופעה עדיין לא התחילה והוא כבר משתף את הקהל באחד מעקרונות ההידברות שעומדים להיחשף במפגש - זיהוי צרכים ואכפתיות.
באופן זה מועלה בפני הגננת הרעיון לבדוק למשל את צרכי ילדי הגן שלה בתחילת מפגש ריכוז בגן.
"לב התקשורת המקרבת הוא עצם האכפתיות לאיכות הקשר, לאינטימיות, תשומת הלב לפתיחות הלב .תרגישו, האם הוא נפתח או נסגר?"

את סיפוק משאלותינו נרצה לקבל מנדיבות ליבו, מרצונו הטוב של הזולת. לא מתוך כפיה, בתיאום.

חיפוש הפתרונות בעת קונפליקט מצריך שילוב של יצירתיות ודמיון, פתיחות, ענווה כושר הכלה וסבלנות ובעיקר רגישות.

אמן המילים

"אדם שלא מסוגל להידבר הוא כאילם ואילמות בהבעת הצרכים שלנו מביאה לסוגים שונים של אלימות .

חשוב לזכור כי ה"דיבור" הראשוני שלנו כתינוקות חסרי ישע איננו מילולי.
כאשר תינוק חש שד אוהב, ברצף המתאים לו, מתחזק בו אמון כלפי העולם. כשהוא לא חש שד כזה, נוצר חשד.
רבים נמצאים בחסך עצום במגע, ברעב רגשי. כתוצאה מחוויות ניתוק שונות, עלול העולל ללמוד ש "אין על מי לסמוך". אנו נושאים בקרבנו פגיעה באמון בסיסי כ-"עלוליות" מתמדת. בעומק יש ערעור קיומי ותחושת הבגידה מכסה את נשמתנו כבגד."

דור הוא אמן של מילים ומשחקי אותיות

דור הוא אמן של מילים ומשחקי אותיות. "ה-תינוק עובר ניתוק בפנימיותו ועליו לעבור תיקון ..." מילים נשזרות במילים ומשמעותן מתרחבת בשל המבנה השורשי המופלא של העברית.
הגננות באולם ההרצאות צוחקות. רצף האסוציאציות הלשוניות שלו (טכניקה דרשנית עתיקה) מגרה במאזינות תשומת לב מוגברת לתבניות שבהן אנו חושבים, מדברים ו . . . שרים.
"אינני בוכה אף פעם, אינני תינוק בכיין, אז למה אמא למה זולגות הדמעות מעצמן? " הוא מנגן בגיטרה ושר עם הקהל את שירו של "דני גיבור" ומתייחס בקריצה הומוריסטית ל - חינוך מצ'ואיסטי שהופך ל "חינוק" של רגשות.

דור: "מי שאוסר עלינו לבכות, לכעוס ולפחד, מנתק אותנו מלבנו ולכן גם מזולתנו. חוסר יכולתנו להוציא לאור ההכרה ובדיבור את מה שמתרחש בלבנו הוא אילמות רוחנית. השפה הפנימית העכורה והרעיונות החוסמים, הורגים את זרימת החיים האותנטית שלנו. במקום שאין רגשות אין חיים".

חיבור המילים באמנות ושמה תקשורת

המילים הללו מתחברות ישירות לחוויה שלי כאם דעתנית ולקושי שאני מרגישה כשאני שומעת טקסטים של שירים או סיפורים שהמסרים שלהם ממש לא לרוחי. כך למשל אני נוהגת לדלג על הבית השני בשיר "עשר אצבעות לי יש" כי "אוי לילד רע..." ואני לא מאמינה שילדים נולדים רעים, ולשיר בקולי קולות: "בא הביתה אבא פיל. פילפילון מאוד שמח (ולא "מאוד נבהל" כפי ששרים המסורתיים...) וללכת הוא התחיל" כי לא ברור לי מדוע יש לנטוע בלב הילדים פחד מאבא, כדי להוציא מהם יותר...

"אין ילד רע, יש מעשה רע ..." מזכיר יובל דור לגננות.
"אין ילד רע יש ילד שרע לו!"
ולקינוח הופך כדרכו אותיות : "אין ילד רע יש ילד שאיננו ער ..."

לפתח ערות למה שצפון בלב הצד השני פירושו לפתח מצפון.

הקהל והשפה העברית

"הקהל הישראלי אוהב את העברית ונהנה מן החיבור של תכנים לשירה בציבור כתפילה" , אומר דור.
במפגש הוא ממשיך להוביל את כולנו : "לילה לילה הרוח נושבת , לילה לילה הומה הצמרת ... לילה לילה אחד היה טרף , שני מת בחרב" תוך כדי השירה , אני חוברת לשאלה אם אנחנו שמים לב לדימוי העולם שמטפטפים לתת ההכרה של ילדינו ברגעי ה"היפנוזה" שלפני השינה ? ... " מביטה סביב בגננות השרות בשקיקה ותוהה, האם המסר אכן חודר אל ההכרה ואל תת ההכרה של הנוכחות ? האם נתעורר למשל לבחירה קפדנית יותר של השירים, הסיפורים וקלטות הוידיאו המושמעים לילדים בגן ? האם תגבר תשומת הלב שלנו למילים שבהן אנו חושבים ומשתמשים ? לטון הדיבור ? שהרי "מות וחיים ביד הלשון".



"משחקי המילים הם לא העיקר, זה תבלין, כמו השירים להעברת המסר. אין לי השכלה בבלשנות ובלשון. אני מאלתר בעברית כמו ב"ג'אז פילוסופי".

זו דרך אומנותית מוכרת במדרש ובקבלה." מתייחס דור למשחקי השפה: "תקשורת מקרבת מזמינה כבוד גם לשפה , התבוננות בה והנאה מדקויותיה.

בבסיס העברית יש אכן משהו מעל ומעבר לשכל.



לא גדלתי במשפחה דתית אבל התנ"ך, עגנון ושייקספיר היו חלק מילדותי . הורי שייכים לדור ציוני משכיל שסלד מהחלק הקליפתי הקפוא והכופה שבדת . מההסתרות, מההסתגרות, מההתנשאות ומהחרדה מפני הזר והחדש. הנביאים תמיד הוקיעו את הפן הטקסי חסר הלב שבדת הממוסדת. המרי של תנועת ההשכלה שפך לצערנו את התינוק עם המים העכורים. אני אוהב מאד את הקהל הדתי הערכי, הקשוב והרציני שלא בורח מלהכיר באומץ את הצד האפל שבדת , כממסד שעלול לטפח עדריות חשוכה , כאנטי תזה לחיי חרות . מנגד, המון חילונים, "חופשיים", נפתחים לפן העמוק, המחייה, מאיר העיניים והלב שביהדות . ההתעניינות בחכמת לשון הקודש חיברה אותי למקורות ולהעצמה של משמעות."

סייג לחכמה שתיקה

אמצעי התקשורת חושפים בפנינו יום יום סיטואציות של משבר ועימות : ערבי מול עברי , חילוני מול דתי , ימין מול שמאל . אנשים כועסים , הרצונות מנוגדים, נשפך דם . האם יש סיכוי ל "ואהבת לרעך כמוך"? לקשר של שיתוף פעולה , כשהאינטרסים נראים כל כך מנוגדים?

דור: "אני מקווה למקד ב"יש" בלי להתעלם מה"אין". בחירה בתקווה, באופטימיות היא בחירה בחיים . אנשים נלחמים על דעותיהם ובשם הצדק (שלהם), האמת (שלהם) נזרע הרס . חוסר האכפתיות לתיאום והתשוקה להכריע בכוח מנצחים. כדי לצאת מקרב לקרבה יש צורך באימון, איך לא לוותר על צרכים ובטחון של אמת בשם הסובלנות והפלורליזם. זה לא "שלום, הרמוניה ומשיח עכשיו" במובן של הדחף הילדותי (שקיים בכולנו) לסיפוק, רגיעה והקלה מיידית . מדובר בתהליך של חיפוש פנימי עם פתיחות לשהות בעמימות, בלא ידוע. הרי כל איכות התקשורת שלנו נובעת מן הנעלם שבנו, מגן העדן של החיות שמשתנה תמיד. מן הצד האחר מופיע השכל הערום, המניפולטיבי ש"כבר יודע מה נכון", שכבר אכל מעץ הדעת.

אימון בתקשורת

האימון בתקשורת במערכת החינוך יכול להתחיל אמנם בפן השכלי שמסוגל לעשות הפרדות בין מושגים (כמו בין תקיפות לתוקפנות, בין סמכות למרות) . גם באמנויות לחימה, מתחילים עם דייקנות טכנית של למידת שפת גוף חדשה. אבל רק לאחר הפנמת הכללים החדשים, מתפנה התודעה מן "המאמץ לדעת" ומן ההיאחזות של האגו ב"צודק". השלב ראשון באימוץ תבניות לשון חדשות נשמע לפעמים מלאכותי בהתחלה. בהדרגה צריך לשחרר ולשמוט את כל הפיגומים השכליים. הדיבור אמור לצאת ולהיכנס באופן ספונטני ועם רגש "מהלב, מהבטן". ממש כמו במוסיקה. הרי באמנות, שפת אמת, גילוי לב, הוא העיקר.

התרבות שלנו מדגישה חיצוניות. כבר בגנון שמים דגש על תוצאות חיצוניות, מיידיות הנראות לעין. עסוקים בהישרדות, תחרות והשוואה עם אחרים. בעולם כזה של אולימפיאדה של ציונים, חסר מגע שיטתי עם העולם הפנימי.

האמנות מוזנחת ואיתה הכבוד לשוני ואהבת השוני. הכוחנות משתלטת.



מה חשוב היה לי להעביר לגננות במופע? אולי שתרגשנה את הפנימיות הרכה שבתוכן, וממנה תוכלנה לפגוש מחר אחרת את הגיל הרך. לשמש כמודל חינוכי למיקוד שליטה פנימי . לחפש תחליף לצעקות וגערות.


המופת שגננת או הורה יכול לתת לילד שלו קשור באיכויות הבלימה (בגרות) והזרימה . כמה חשוב לחפש דרכים יצירתיות למשל לחוות בגן שתיקה אוהבת ומחברת . להחריש ... ש ...ש... לחרוש לעומק שדה ההכרה. חרש חרש בקול דממה דקה לזרוע זרעים של אהבה לזולת, לטבע, חמלה לגוזל שנפל.

הקשבה מתוך הרעש

יובל דור מודה שלא פשוט לטפח הקשבה עמוקה ואורך רוח ברעש הכללי וברעש הפרטי . איך אפשר להיות אמפתי מול ילדך כשרצונו ממש לא מתואם עם שלך, לא כל שכן כאשר אדם עומד מול ארבעים תלמידים בכיתה, ארבעים רצונות. האם אמפתיה יכולה לשרוד זירות כאלו? הוא מציע לגננות להרגיל עצמן לאורך רוח. להשהות תגובה. "ה - מתנה היא כושר המתנה ! " הוא אומר: "במסורת שלנו הכירו בערך החינוך לאיפוק נכון. נוהגים להרגיל את הילד לנטילת ידיים ולברכה לפני האכילה... נימוס, טקט, התחשבות.


מול בעיות משמעת יש צורך בסמכות אוהבת, בתקיפות ובמתינות . הילדים נוטים לחקות את מי שנתפס כבעל עוצמה . ועלולים להעריץ גם עריץ אכזר. לחילופין , תהיה זו דוגמא שלילית אם יראו אותנו בחולשתנו , כלומר מאבדים שליטה , יוצאים מן הכלים , מתפרצים ומרימים קול.

"ומה לעשות כשכבר יצאתי מאיזון" שואלת גננת ספקנית. "קודם כל נבקש מחבר/ה אוזן קשבת" הוא אומר . " תרגלו עם הילדים האזנה לרגש, לתחושות , לגוף . דרך סיפורים, שירים....המוסיקה היא דרך המלך לכך, גם הריקוד . נלמד לתת ביטוי יצירתי ולא יצרי (חסר התחשבות) לדחפים במשחק, בספורט שבו מפנימים כבוד לחוקים , כבוד ליריב..." לשחק עם ולא נגד.



"כשהילדים רבים ביניהם ו "משגעים אותנו" , הוא אומר, חשוב לנו המבוגרים להציב גבולות ואף לכעוס באכפתיות מהם, באהבה . להביא למודעות שלהם את מה שמתחולל בנו . לחשוף את הסכנות ואת כאבנו ובעיקר את זה שאכפת לנו. לא לתת להרס להמשיך . איכות הקשר בינינו היא העיקר. במקום להיות שופט ולקבוע מי צודק ומי אשם , נתייחס לרגשות וצרכים. הנה דוגמה לתגובה אמפתית : את מאוכזבת אולי כי רצית שישתפו אותך במשחק ? דני , אתה כועס כי חשוב לך שלא ייקחו ממך צעצוע מבלי שהסכמת לזה ? יוני , אתה כבר עייף מלשחק עם טל ורוצה לצאת להתרענן ? פירוש נכון יצור שיפור.



כניסה פרשנית לנעלי הזולת מצריכה דמיון יצירתי. כאשר איתגרתי את דור בסיטואציות מחיי הגן, קיבלתי תשובות נפלאות וחשתי עד כמה אני, הוורבלית כל כך, בעצם חסרת מילים . מימיי לא לימדו אותי לדבר אמפתית. אני יודעת נפלא להתגונן ואפילו יודעת נפלא להתקיף ומה עם להקשיב ולהכיל ולהבין? ... ומדוע נראה לי שהאנשים היקרים והאהובים מאוד סביבי נתקפים פרצי אלימות לא ברורים ונקלעים לא פעם לפינות של חוסר הקשבה , חוסר הכלה וחוסר הבנה ? ...

מופע לפתיחת לבבות

מופע ההרצאה של דור פותח לבבות. עם זאת נדמה שרובינו זקוקים לאינסוף שעות תרגול כדי שלא נאלץ לקרוא למומחה לתקשורת ויהיה לנו לב שבטבעיות אומר את הדבר הנכון לילד שצייר על הקיר או חלילה וחס נשך/נושך את חברו.



"אני שמח לראות התלהבות לנושא גם בחברות עסקיות . בשדה החינוך אני מקבל סיוע משמעותי מעמותת המורים והקרן לקידום מקצועי שעושים בעניין זה עבודה חלוצית . כל בית ספר שמבקש טיפול בגילויי אלימות ומעוניין בטיפוח כישורי דיאלוג מקבל שלושה מפגשי השתלמות . זו טיפה בים, אבל התחלה...


אין ספק כי מורים אמורים להיות למקור השראה והעשרה אמיתי ולא לתפקד רק כספקי מידע וכבייבי-סיטרים . חלקים גדולים במערכת מושתתים עדיין על הפעלה בכפיה , על תקשורת כוחנית עונשים ומרות שבהתמדה סוגרת את הלב ומחוללת רק מרי.

לאומנים אמור להיות חלק משמעותי בטראנספורמציה של החברה.

באתר האינטרנט של הזמרת אחינועם ניני תוכלו לקרוא למשל מאמר שהיא כתבה יחד עם אחי גיל דור. יוזמה לחיבור מנהיגי דת ואומנים ידועי שם בעולם להפצת מסרים של אחווה ולהרגעת רוחות המלחמה.

על חינוך ללא עונש

דור: "מקרים קיצוניים מאלצים אותנו להשתמש בכוח לצרכי הגנה ושמירת החיים . עם זאת כדאי שנכיר בכך שלעונש שאין בצידו הבנה, יש תמיד השלכות טראגיות ובעיקר לטווח הארוך. עונש גורר חוויה של השפלה וכניעה , ומשם מרי ואלימות . באופן אידיאלי בל נשכח כי אנחנו מעוניינים בציות לחוקים לא רק מפחד אלא מתוך הפנמת הערכים . שהציווי יהיה חקוק בלב. משמעת פנימית שבאה כתוצאה מהבנת המשמעות .

כדי ליצור עולם הרמוני יותר צריכה מערכת החינוך לשאוף ברציפות , ליצור מוטיבציה של רצון טוב , נדיבות וחמלה אצל הילדים . חשוב לעודד אותם לתת מהלב ולא מפחד מעונש.

מאד לא פשוט לעשות זאת . אם ילדי ילמדו הקשבה עמוקה יותר לעצמם , יש סיכוי שיקשיבו לצורכי חבריהם, להורים ולצורכי המורה . בית ספר שאין בו זמן להקשיב ולהרגיש באמת , שיצפה להתפרעויות ולילדים עם לב של אבן. במצב תודעה של "אין עם מי לדבר" מתחילים להכות . אני מנסח למורות את האתגר הרגשי, האומנותי והאמוני כך : אם תגרמי לו להתפעל הוא יפעל מרצון".

מה לומדים בסדנת תקשורת מקרבת

"אני מתחיל עם מופע-הרצאה וסימולציות של סיטואציות." אומר דור, "לפתח אמון וגילוי לב זה האתגר הכי גדול בעולם הציני והחשדני שלנו. אנחנו שונאים להיות מנוצלים, להישאר פראיירים, שיעבדו עלינו . בעתות מלחמה , בגן הילדים או בגן המשוגעים העולמי , אנחנו נתקעים בכאבינו ובלהיות צודקים. למדנו לא לסמוך, לא לאהוב, להתרחק. תשומת הלב שלנו מפוזרת ומדממת .הסדנה מאפשרת התבוננות פנימית, הכרה בצרכים האותנטיים של הלב הבוגר, האמיתי, המחובר לאלוהים, מה שמכונה במסורת "היצר הטוב". ומן הצד השני התוודעות לחלק הנצלני שבנו שאינו יודע שובע הוא "היצר הרע". זה החלק שמבקש לקבל על חשבון הצד השני או להיפך, למען אינטרס אישי מוכן שינצלו אותו למען "שלום בית מזויף". חשוב להכיר את הקולות הנצלניים שבתוכנו, את "הילדים" הפנימיים המנותקים שלא מכירים תודה על הניתן, שלא אכפת להם.

רק זיהוי הצל שבצלם האדם יאפשר לאור להגיע . תקשורת מקרבת באה כדי לעודד חיבור והדהוד מן המקום האמיתי, האותנטי, הכן, שמעבר לאגו ה"יודע".

לב שומע - תקשורת מקרבת

החכם באדם, המלך שלמה ביקש מאלוהים "לב שומע", לא "שכל מבין תיאוריות פסיכולוגיות" ואת זה אני מזכיר לעצמי והערב דרך השירים לגננות.





כתבה מאת : נירית שפירא 2001

חזרה לרשימת מאמרים

בניית אתרים weba