Edit Post Title 

"הוא היה בא ובוכה." היא אומרת והקול שלה רועד.

 

"חצי שנה הוא פחד לפספס את ההסעה הביתה ואמר שכל יום כואבת לו הבטן מ-אחרי הפסקת אוכל,

כי הוא בלחץ שאולי הילד הגדול מכיתה ו' שמלווה אותו לא יגיע...

פעם כשבאתי לתת לו אוכל ששכח, ראיתי אותו יושב לבד ומצייר. נקרע לי הלב.

שאלתי אותו ככה בבהלה, למה אתה בכיתה? ראיתי שהוא נבהל, כאילו לא רצה שאדע. אמר רק -

"קצת כואבת לי הבטן ואני מפחד לאחר לשיעור, זה בסדר אימא, אני מצייר."

הילד שלי? זה שמת על כדורגל וחייב לזוז, יושב בהפסקות ומצייר? ואני מגלה את זה במקרה?

עד היום אני לא יודעת בדיוק כמה זמן הוא לא יצא להפסקות. הוא רק אמר שיש מורים שכועסים כשמאחרים ושהוא פוחד שלא ישמע את הצלצול להיכנס.".

 

אני מסתכלת עליה והלב שלי מפרפר. בפנים אני שומעת את הצעקה.

 

היא ממשיכה: "היו לו עוד כל מיני דאגות, השיא היה שבא יום אחד מבית הספר והרחתי שברח לו פיפי ושהוא נשאר ככה כל היום כי התבייש להגיד. מסתבר שהשירותים היו תפוסים והוא פחד לא לחזור לכיתה בזמן. הוא עמד מולי בוכה ואמר -בכיתה א' זה לא כמו בגן וקשה לי, אני רוצה לחזור לגן, אימא אני לא רוצה ללכת."

 

תוך שהיא מספרת לי, בעלה שיושב לידה מסתכל עליה ואומר: "בכוח מכניסים לנו שהוא סתום. לחצו עלינו בבית ספר לעשות אבחון, אמרו שיש קשיים ובלי אבחון הוא לא יוכל לצאת לשעות שילוב, הנה, תקראי, זה מלחיץ לקרוא את זה על הילד שלך."

אני שומעת אותה ממלמלת כאילו לעצמה: "אולי עשינו טעות שהכנסנו אותו ל-א' עוד לא בן 6."

"הגננת אמרה שהוא מוכן ואין בעיה." הוא משיב לה.

יש לי הרגשה שאת השיחה הזאת הם כבר עשו ביניהם לא פעם.

 

"שיתפתי את המורה במצוקות שלו" היא אומרת. (אני מרגישה את המחויבות והאסרטיביות שלה, היא לא מהזן המוותר), "את יודעת מה היא אמרה לי? הוא בן זקונים נכון? טוב, הוא יתחשל, אין מה לעשות, כיתה א' זה לא גן, זה בסדר, זה נורמלי, אני אצמיד לו מישהו שיעזור לו... . לפני שהלכתי משם היא אמרה- את יודעת מה הבעיה הכי גדולה לדעתי? שהוא לא לומד, הוא עובד כל כך לאט, חולם המון, אתם צריכים לשבת אתו הרבה, מה שהוא לא עושה כאן שיעשה בבית, כאן הוא ממש לא פנוי ללמידה. בכיתה אני לא יכולה להתחייב, זאת כיתה גדולה, 35 ילדים, בגלל זה אתם צריכים להתגייס לעזור לו...

לא היה לי אויר, לא ידעתי מה להגיד. כשכבר הייתי בדלת היא אמרה לי, קחו לו פסיכולוגית טובה שתיתן לו תמיכה ותקפידו על הלמידה, זה לא טוב הפערים שהוא צובר."

 

"זה היה בשנה שעברה." מוסיף בעלה, "עשינו מה שהיא אמרה, לקחנו פסיכולוגית, דווקא נחמדה. חצי שנה היה אצלה. היא אמרה שזה תהליך שהוא צריך לעבור. בתעודת סוף השנה שלו היה כתוב - עוד לא סיים את תהליך הקריאה... הם אמרו שהם נותנים לו לצאת מתחילת השנה 3 פעמים בשבוע לקבוצה קטנה של מתקשים, אבל שהם חייבים אבחון, אחרת לא ימשיך לצאת. 1700 שקל עלה לנו, שלוש שעות. תראי איזה ספר, הכול אצלו גרוע, כמו בדיקות מעבדה, לא תקין, לא תקין, מתחת לממוצע, מה הוא מכונה? תגידי את? את מבינה באבחונים, זה נורמלי ? ילד בן 7 צריך לעבור את כל זה?"

 

אני מוזגת להם תה צמחים, לאט לאט.

 

"כן, אני מכירה אבחונים כאלה היטב. ומכירה את ההרגשה שלכם...בואו נקרא ביחד."

קראנו.

לפניכם כמה ציטטות מהאבחון:

"אינו מדייק בקריאתו ועדיין לא רכש אסטרטגיות מפצות כגון השענות על תבנית המילה...קשיים במנגנוני הבסיס, קשיים בתחום הפונולוגי וקשיים בשטף מילולי...קושי להתמודד עם משימות ארוכות ומורכבות, קשיים ביכולת הקידוד והפיענוח... ייתכן כי קשייו מועצמים כתוצאה מקשיים בתחום הקשב או קשיים רגשיים. קשיים אלו עשויים להשפיע על הדימוי העצמי ותחושת המסוגלות... נמצאו פערים בין תתי המבחנים ובתוך תתי המבחנים, לדוגמא, במבחן הערות הפונולוגית גילה סימני עייפות וחוסר ריכוז, יתכן והגורמים לכך הם מעבר לתחומים שנבדקו כגון לביליות בתפקודי קשב ועיכוב שפתי...לסיכום-ממצאי האבחון מחזקים את ההנחה לפיה קיימים קשיים אובייקטיביים משמעותיים ברכישת, קריאה, כתיבה והבנת הנקרא וקשיים רגשיים. " לאחר מכן הגיעו המלצות לבית הספר: "יש לדאוג לבחינה בעל פה. התעלמות משגיאות כתיב, פרוק למרכיבים. הפסקות במבחנים... יש להקפיד על יצירת קשר עין או סימן מוסכם לוודא שהוא קשוב. מומלץ לאפשר לו שימוש בכרטיסי ניווט בהם פירוט של שלבי התמודדות עם טקסט."

 

אני שומעת את הצעקה שבלב.

שלושתנו שותקים. האוויר עומד.

 

"אני פשוט לא מסוגל להבין" אומר האב ונדמה לי שגם הוא תכף יבכה, "בשביל מה כל המילים המפוצצות אם בסוף כל מה שהם מסוגלים לתת זה לוותר לו בכמה דברים ולהכניס אותו לקבוצה קטנה שהוא שונא ללכת אליה גם ככה. בחיי, שמו עליו חותמת של דביל כשאנחנו יודעים שהוא בכלל לא, לוחצים עלינו להיות מורים שלו שמנסים להכריח אותו ואז הוא לא רק שונא אותם אלא גם אותנו."

 

אני אומרת להם שלגבי מהירות ההתקדמות בקריאה אני לא יכולה כרגע להבטיח תוך כמה זמן בדיוק זה יקרה, אבל זה יקרה ! אנחנו מסיימים את המפגש בכך שהעיקר הוא שאל המקום שלי הוא יבוא בשמחה ויצא בשמחה כי לשמוח זה לצמוח...

 

הגיע ילד רזה מאוד, עיניים גדולות, מסופר קצוץ קצוץ. מקסים. המשפט הראשון שלו כשהתיישב על הכיסא הלבן המתנדנד בסטודיו שלי היה: ".בכיתה הגדולה קשה לי ובקבוצה הקטנה אני עוד בחוברת 3. ויש לי עד 10, הילדים בכיתה שלי כבר גמרו אותה ב-א'."

ביררתי אתו מה זה 3.

" 3 זה חיריק. תסתכלי רגע מה קשה לי (מראה לי קטע מיוזמתו), צריך לענות תשובות מלאות. קשה לי את זה לבד ותמיד הסייעת עסוקה. החוברת הזאת מעצבנת, זה הרבה לי מדיי, זה ייקח לי שנה."

 

דוקטורט בחוברות להקניית הקריאה כבר עשיתי, אבל אני שמחה שהוא זה שמראה לי ומשתף בכנות ובתום של ילד בכיתה אלף.

 

"אני לא רוצה להיות ב-3 עד סוף השנה, הילדים האחרים שאיתי בקבוצה הקטנה כבר ב- 5 וב- 7 , רק אני ב-3."

 

יצאנו לטייל, דיברנו, צחקנו, אכלנו טוסט עם חמאה. זה הוא שהכין לשנינו.

 

למחרת כבר דיווחה לי האם שהמורה האחרת, זו של הקבוצה הקטנה, אמרה לה: "אתו צריך לעבוד ביסודיות, אצלי עד שהוא לא פיקס הוא לא יוכל להתקדם לתנועה הבאה. הוא גם יודע טוב מאוד שאם יעבוד כמו שצריך בבית יוכל להתקדם."

 

התחלנו לעבוד, בלי חוברות כמובן, ולהלן תקציר ההסבר שנתתי לאימא ולאבא:

 

מבוגרים שמתפעלים מחוברת עשירה בתכנים, בשפע תרגול מיומנויות נדרשות ובעיצובים מרשימים, שוכחים את העיקר. והעיקר הוא להעניק כמה שיותר חוויות של "שמחת ההצלחה" למתוק שלכם. לא למרר לו את החיים. תפסת מרובה לא תפסת. אתם הרי יודעים מכול המשחקים שהוא אוהב, שכל התגברות על מכשול היא כייף עבורו. העיקר הוא השיפוע הנכון, לא קל מדיי ולא קשה מדיי. אתם הרי רואים אותו משחק, רואים שההנאה היא הדלק הרגשי למוטיבציה שלו, לתחושת המסוגלות האישית, לדימוי עצמי חיובי. תשקו את ניצני הסקרנות ותזכו בפרחי ההתלהבות ובפירות העשייה. תקשיבו, החמוד הזה שלכם מתחיל לסבול? לאותת התנגדויות? שעמום? בלבול? זה רמזור אדום. עוצרים. קוצי התסכול, חוסר האונים, הפחד והשנאה גדלים בערוגת הכישלונות המצטברים.

 

אימא שלו אמרה: "אני יודעת שההנאה היא הדלק הרגשי למוטיבציה." אבא הוסיף: "במיוחד בגיל הצעיר שבו מתעצבים ההרגלים.".

 

במהלך הפגישות עם המתוק חיפשנו ומצאנו תוכנת מחשב ללימוד התנועות. תחושת ההתקדמות עשתה לו טוב, הוא רצה עוד תנועה ועוד, גם כשטעה או לא שלט לגמרי, לא התעכבנו, התקדמנו.

 

לזרימה יש כוח מרפא. ידעתי שעיקר העבודה היא לרומם אותו, לתת לו אוויר מתחת לכנפיים הקטנות כדי שיצמחו, להראות לו שוב ושוב שהוא מסוגל, שהוא מתקדם. עוף גוזל.

 

עלינו במעלית הרגשות לקומת ההתלהבות. כשקופצים משם, כבר דואים בקלות. עם כל קריאת מילה הוא זכה לתשואות. גם עם כל קליעה למטרה, כל גול, כל ציור. ככה עברנו את כל התנועות והעיצורים. הוא ביקש ספרונים הביתה..

 

חצי שנה הוא אצלי פעמיים בשבוע.

זהו, עוד שנייה מסיימים כיתה ב'. ההורים כבר מכירים את המנטרה שלי- הנאה, ערך עצמי, מסוגלות עצמית, הנאה, ערך עצמי, מסוגלות עצמית... עכשיו הוא קורא מילים עם כל התנועות, לפעמים עדיין שוגה. הכול בסדר, מותר ליהנות, החיים יפים, תודה לאל (עוד מנטרה מעולה לקטנים ולגדולים).

 

אנחנו משחקים המון, משחקי זיכרון, קניתי לו משחקי רביעיות קלפים שיהיה לו כיף גם בבית.

אנחנו רוקדים בין חישוקים צבעוניים של הולה-הופ ודגים מילים, פעם מימין ופעם משמאל, קוראים וכותבים רשימות כמו:

"דברים שעושים לי שמח", "דברים שגורמים ללב שלי לדפוק יותר מהר", (נתתי לו דוגמה- כשאני רואה ציפור שמאכילה גוזלים).

הוא לומד לנצח. לקבל הפסד (כי כבר צבר ניצחונות שנתתי לו), הוא למד לאמן אותי בתרגילי איזון תוך שהוא עושה בעצמו.

למדנו על המוח- אונה ימנית-אונה שמאלית-עין שמאל-עין ימין.

אנחנו ממציאים סיפורים ושטוזים (שטויות בחרוזים. יחי דתיה בן-דור),

מתאמנים בהקשבה פנימה. ובהקשבה החוצה. פנימה-החוצה, החוצה-פנימה.

הוא מזכיר לי לנשום (למד ממני מהר), צוחק אתי המון, משוחרר, אפילו סבא וסבתא שלו למדו מההורים שאנחנו "מאכילים" את השכל, ברור, אבל קודם את הגוף שרעב לתנועה, למגע, והעיקר- "משקים" את הלב שצמא כל כך לעוף.

 

אתמול כשבא אלי המתוק הוא אמר לי: "קיבלתי את חוברת 5, המורה נתנה לי לקרוא הרבה מילים והצלחתי, אפילו שזה לא בחוברת."

 

אני אוהבת את הילד הזה. לפני שנה עוד ברח לו פיפי בבית ספר ואני זוכרת איך צעקתי אז בלב, שנייה, עצרו !!!

תנו לו לא לדאוג שלא יספיק להסעה, תנו לו להיות בטוח שיגיע בנחת לשיעור ושיהיו לו חברים כיפיים,

תנו לו זמן ושקט להקשיב לעצמו ולאהוב את מה שיש, תנו לו להיות, תנו לו לגדול. 

זה לא בשמיים, בחיי.